ההיסטוריה של הזקן​


לאורך תקופות ולרוחב שלל תרבויות של הציוויליזציה האנושית ניתן לזהות מסורות אינספור שנוגעות לזקנים, ואשר מקורן בדת או בחברה.

תהא הסיבה לגידול הזקן אשר תהא, מאז ומתמיד שלטה הסברה, כי אם אדם יכול לגדל זקן, פירושו כי הוא בוגר מספיק כדי לעמוד על עקרונותיו. גידול הזקן הוא תהליך מאתגר ומצריך סבלנות. נדרשת סבלנות רבה עוד יותר כדי לטפח את הזקן. הזקן הוא מושא של גאווה גברית.

מאז ימי קדם, הזקן היה סמל לגבריות, חוכמה, חוזק ועוצמה. אדם שזקנו גולח בכפייה הושפל. זקנים היו סמלם של נביאים, מלכים, שליחים, פטריארכים ואף של ישו הנוצרי עצמו.

מאז ומתמיד, הזקן כסמל היה תמיד בעל חשיבות היסטורית רבה. כפי שאמר פעם קארל מרקס, ההיסטוריה עצמה – החל בימי קדם ועד להווה – נסובה לא על הכלכלה, אלא על הזקן. זקנים חייבו תשלום מס; צווים בנוגע לגילוח זקנים הפכו לחוקים שחוקקו בידי מועצות אקומניות. בתקופות היסטוריות מסוימות, גידול זקן היווה עילה מספקת להוצאה להורג. בזמנים אחרים, ההיפך היה הנכון.

הזקן בעולם העתיק

הזקן, ששימש בתחילה כפתרון לחימום העור הרגיש של הלחיים והסנטר, הפך באמצע המילניום הראשון לפני הספירה לאמצעי של עיטור הפנים.

מאז ומתמיד, הנוודים התייחסו אל הזקן בהערכה רבה. במסופוטמיה של המילניום הראשון לפני הספירה, האשורים טיפחו זקנים מהודרים והשתמשו במוטות סלסול כדי ליצור עיצובים מדורגים. המזרח העתיק כולו – ממרגלותיהם של הרי פמיר ועד למדבר סהרה – היה חדור אובססיה לזקנים עבותים. אורך הזקן היה ביטוי למעמד. בעוד שלחיילי הרגלים הפרסיים שנלחמו בצבאו של אלכסנדר היו זקנים שהגיעו עד לעצם הבריח, זקניהם של מכובדים בעלי מעמד כיסו את החזה כולו. אופנה דומה הייתה מקובלת גם ביוון העתיקה. הספרטנים רחשו כבוד כה רב לזקן, עד שהסרתו הייתה עונש לחטא החמור מכולם: פחדנות.

הזקן במצרים העתיקה

במצרים העתיקה רק פרעה היה רשאי לטפח זקן, ששימש כסמל לבעלותו על הארץ – אם כי הזקן במקרה זה היה מלאכותי. כל הגברים האחרים נדרשו להתגלח. הפרעונים המצריים נחשבו להתגלמות ארצית של האל הורוס ולפיכך היו חייבים להיות זכרים. הפרעונית האישה חתשפסות נאלצה ללבוש בגדי גבר ולעטות זקן מלאכותי במהלך הטקסים הרשמיים.

בדומה לפאות נוכריות, זקנים מלאכותיים היו עשויים מצמר או שיער גזור שבו נשזרו חוטי זהב והתחברו לסנטר באמצעות חוט. ניתן היה לעצב את הזקן הטקסי במספר דרכים, אולם העיצוב הנפוץ ביותר היה של צמה, שהסתלסלה בקצה כזנבו של חתול.

יוון העתיקה



ביוון העתיקה, הזקן היה סמל של קרבת האדם לחוכמה ולפילוסופיה. צורתו של הזקן העידה על השתייכותו של בעל הזקן לאסכולת הגות מסוימת.

הגילוח ואז, בכל רחבי העולם העתיק, גברים החלו להתגלח. הדבר קרה גם ביוון העתיקה. האגדה מספרת, כי אלכסנדר הגדול לא הצליח לגדל זקן.

 
אלכסנדר הגדול


כיוון שהיה נטול זקן, אלכסנדר הגדול הורה לחייליו להיות מגולחים למשעי – לכאורה, כדי שבשעת הקרב לא יוכלו אויביהם לאחוז בזקני החיילים ולרתקם למקום כדי להורגם. הסבר מתוחכם למדי, שנועד להסוות את מצבו החריג! וכך, בזכות אלכסנדר הגדול, העולם העתיק החל לטפח את האופנה של "פנים נעריים". ביוון העתיקה, משמעות הזקן הייתה שהגיעה עתו של בחור לקיים יחסי מין. במשחקים האולימפיים נחשב הזקן לקריטריון שאפשר לסווג את המשתתפים כבוגרים או צעירים. באתונה הותר רק למדענים או לפילוסופים לשמור על זקניהם.

רומא העתיקה
 

האופנה של פנים "חלקים" שמקורה ביוון העתיקה התפשטה גם לרומא העתיקה. הקיסר הרומי נרון היה הראשון שארגן את הגילוח.

 
הקיסר הרומי נרון

אזרחי הרפובליקות הראשונות של הציוויליזציה המערבית העדיפו נעורים, אנרגיה, חיות ורצון חופשי על פני ניסיון חיים. באימפריה הרומית, פנים מגולחים ושיער קצר היו אות וסימן לאדם תרבותי, בניגוד לעמי הפרא: הרומאים העתיקים ראו בכל האנשים המזוקנים ברברים.

ארץ ישראל בימי קדם

בארץ ישראל הקדומה, לא התעוררה מעולם הסוגיה של "להתגלח או לא להתגלח"; הגילוח נחשב כלא טבעי. בתקופת התנ"ך הייתה ארץ ישראל מוקפת בשבטים פגאניים, שסגנון חייהם (לרבות קורבנות אדם ובעלי חיים) נתפס כתועבה על-ידי בני ישראל. בסופו של דבר, שבטים אלה נכחדו ונעלמו, אולם הם נותרו טבועים בזיכרונם של בני ישראל. חוק משה הבטיח עונש מוות בגין משכב זכר ונאסר על גברים ללבוש בגדי נשים או להתגלח; על נשים נאסר ללבוש בגדי גברים.

באופן כללי, גברים יהודים סיפרו את שיערם קצר (1 קורינתיים 11:14; יחזקאל 44:20); יוצאים מן הכלל היו הנזירים, שנשבעו לעולם לא לקצר את שערם (במדבר 6:5, מעשי השליחים 18-18), או אישים מסוימים, כגון אבשלום (שמואל ב' 14:26). שבועת הנזיר כללה שלושה היבטים חשובים: אין לקצר שיער, אין לשתות יין ואין לבוא במגע עם המתים. המקרא אף מספר את סיפורו של שמשון, שהיה בלתי מנוצח כל עוד שיערו היה ארוך, ואשר איבד את כוחו לאחר גילוח שער ראשו (שופטים, 17:17-19).

ביזנטיון
נפילת האימפריה הרומית שמה גם קץ לאופנת הפנים המגולחים. במאה השנייה תרם הקיסר הרומי אדריאנוס (76-138 לספירה) לדחיקתה הצדה של אופנה זו. הסברה היא, כי זקנו נועד להסתיר פגמים בפניו.

 

הקיסר הרומי אדריאנוס


ואז, בראשית המאה הרביעית, שבה האופנה והשתנתה בשנית. הקיסר קונסטנטינוס הגדול, שתמך בנצרות, חייב את הגילוח. הנוצרים פעלו לפי הצו הקיסרי ופניהם המגולחים הבדילו אותם מן היהודים המזוקנים ומן המאמינים של דתות אחרות.


 
הקיסר קונסטנטינוס הגדול


בעקבות הוויכוח האיקונוקלסטי של המאות ה-7-9, התחדשה מגמת גידול הזקנים. עם הטמעת הנצרות התפשטה האופנה הזו מביזנטיון אל מזרח אירופה. הזקנים נתפסו כהשתקפות של נוכחות האל בפני האדם.

אירופה


 


הוכח, כי באירופה המערבית ההופעה המזוקנת זכתה לאהדה בקרב השבטים הגרמניים. הפרנקים, לעומתם, התגלחו. שליטי השושלת הקרולינגית, לרבות שרלמאן, לא גידלו אף הם זקנים – במיניאטורות של המאה ה-9 הגברים מוצגים בדרך כלל כעטורי זקנים וחלקי סנטר.

רק לקראת סופו של המילניום זכה הזקן העבות לפופולאריות בצרפת ובמרכז אירופה. לפי הכתובים, ניתן היה בקלות להבדיל בין אדם חילוני לאיש דת לפי בגדיו, זקנו וסימנים נוספים של קיום גשמי.

בימי הביניים נטתה אירופה הנוצרית להעדיף זקנים, אם כי הסגנונות הוכתבו על-ידי שגעונות האופנה החולפת. בראשית המאה התשיעית תוארו כל הקיסרים כמזוקנים, אם כי זקניהם היו באורכים שונים. ספר הבשורה של הנרי השלישי (Golden Gospels of Henry III) מציג את מלך גרמניה וקיסר האימפריה הרומית הקדושה כבעל זקן ארוך, בעוד שבחותמי המלך הוא מוצג כבעל זקן קצר. כמה מן המיניאטורות שלו מציגות אותו כמשופם בלבד.

הבישוף Le Puy דחק בצלבנים שצרו על אנטיוכיה לגלח את זקנם, כדי שלא יבלבלו בין אנשיהם לחיילי האויב בלהט הקרב. גם לסרלו בישוף Sées היה הרבה מה לומר בנוגע לחטאיהם של אנשים מזוקנים. בדרשה שנשא בנוכחות המלך, התלונן סרלו כי הגברים אינם מתגלחים "מחשש שזיפיהם ידקרו את פני הפילגשים שלהם בעת שהם מתנשקים".

בצרפת ואנגליה של המאה ה-12 הכתיבה האופנה בחצרות המלוכה את גילוח הזקנים, אולם טיפוח שפמים. ההנחיה הייתה, כי במהלך טקסי הכתרה "על הקיסר להיות מגולח למשעי", כיוון שהאפיפיור נהג לנשקו על המצח, הלחיים והפה. לא ידוע מדוע האופנה זכתה לפופולאריות דווקא במאה ה-12. ייתכן שהדבר נבע מן הקרע ההולך וגדל עם הכנסייה המזרחית, שעודדה גידול זקנים באופן מסורתי.

תחיית הקלאסיציזם – הרנסנס – לוותה בהתעוררות האופנה של פנים מגולחים. ימי הביניים ה"מזוקנים" נדחקו הצדה מפני הרנסנס ה"מגולח", על הפרוטסטנטיות הישירה שלו.

 

 
פורטרט עצמי של לאונרדו דה וינצ'י

 

בתקופה שבאה לאחר מכן זכו הזקן העבות והשפם הארוך לפופולאריות מחודשת.


 
הגעתו של המלך פרנסואה ה-I לאיטליה בשנת 1526

 

בראשיתו של עידן הבארוק שוב איבד הזקן את קסמו; בסביבות שנת 1680 נעלם גם השפם. הפנים הגבריים המגולחים למשעי המשיכו לככב עד לאמצע המאה ה-19. לאחר המהפכה האירופית של שנת 1848 הפכו שוב הזקנים והשפמים לאופנה השלטת ואילו ברבע השני של המאה ה-20 זכה המראה המגולח לעדנה מחודשת.

ניתן לבחון את המגמה של אופנה המתחלפת לסירוגין בין מראה גברי מגולח למראה גברי שעיר בהקשר של האידיאל הגברי המשתנה תדיר, ברוח התקופה ההיסטורית המסוימת. בעידן שבו תמונת הגבריות היא האידיאל הדומיננטי, זקנים ושפמים זוכים לפופולאריות שכן הם נתפסים תמיד כסמלים הטבעיים והמובהקים ביותר של הכוח הזכרי.
לעומת זאת, בתקופה אשר מתאפיינת בהאדרה של הנשיות, הפנים הגבריים הופכים מגולחים למשעי שכן שיער הפנים – מאפיין מיני ומשני של הזכר – מסולק למעשה. עם זאת, גם בעת שהמגמה השלטת סוחפת עמה את האוכלוסייה הכללית בלי קשר למשלח יד או מעמד חברתי, נותרת תמיד שכבה חברתית אשר שומרת על עצמאותה ואינה תלויה במגמות ובהמשכיות המראה החיצוני.

עם בעלי הזקנים האירופיים המפורסמים ניתן למנות את פרנסואה ה-I, הנרי ה-VIII, שארל ה-IX מצרפת, קארל מרקס, פרידריך אנגלס, ויקטור הוגו, צ'ארלס דארווין, קלוד מונה, ג'וזפה ורדי, ז'ול ורן ואחרים.
 

 
 

קארל מרקס, צ'ארלס דארווין

 

ANCIENT RUSSIA


 

הסלאבים הצפוניים גידלו זקנים וקידשו אותם מאז ימי קדם, זמן רב לפני הטמעת הנצרות. ברוסיה רווחה האמונה כי כל גבר חייב לגדל זקן, שכן זהו סימן של גבריות, חוכמה וכוח. תשומת לב מיוחדת הוענקה לזקן דרך טיפוח וטיפול. לא היה עלבון צורב יותר מאשר יריקה לתוך זקנו של אדם אחר.

עם זאת, מומחים אחדים סבורים, כי הסלאבים הדרומיים הפגאניים (לרבות רוס של קייב) היו נטולי זקן. ההיסטוריונים מסבירים את ההבדל בין הסלאבים המזוקנים לאלה המגולחים על רקע התנאים האקלימיים של האזור: מזג האוויר בצפון קר, והזקן שומר על הפנים ומחמם אותם; האקלים בדרום חם בהרבה.

עד למאה ה-10 לא היה כל קשר בין הזקנים לבין הדת; הזקנים טופחו וכובדו ללא כל מעורבות של הכנסייה. אבל במאה ה-10 הוטבלה רוסיה באופן רשמי והמירה את דתה לנצרות. בעקבות הדוגמה של אנשי הדת הביזנטיניים אימצה רוסיה את הזקן כסמלם של הנביאים התנ"כיים הקדומים ושל שליחיו של ישו וכך שבה ואיששה את המסורת העממית הקיימת של טיפוח זקן עבות. צעד זה, בתורו, הפך את הזקן לסמל הלאומיות הרוסית והאמונה הרוסית.


המדינה הגנה על הזקן ממש כאילו היה מדובר בגורם קדוש; ירוסלב החכם הטיל קנס על פגיעה בזקן. כאשר רצו הנסיכים הרוסיים להשפיל שגריר זר, הם הורו לו להתגלח. גם איוון האיום קבע כי גילוח הזקן הוא חטא כה גדול, עד שלא ניתן לנקותו גם עם דמם של הקדושים המעונים. הכמרים הרוסיים סירבו לברך אנשים נטולי זקן. הפטריארך אדריאן אמר פעם, "האל העניק לאדם זקן; רק כלבים וחתולים מתהלכים בלעדיו".

 
פגיעה בזקן הייתה מלווה בקנס גבוה במיוחד של 12 הירבניה, כשליש הסכום שבו נקנס אדם על הרג אדם אחר. כיוון שגילוח הזקן היה עונש מקובל בגין מעשה סדום או ניאוף, הגילוח היה אסור מפורשות. מעבר למחויבות למסורות העבר, איסור זה נבע גם מן העובדה כי פנים מגולחים היו משויכים לפמיניזציה של פני הגבר.

בתקופת הצרות (תקופה בהיסטוריה הרוסית שחלה בין מותו של הצאר האחרון משושלת רוריק בשנת 1598 לעלייתה לשלטון של שושלת רומנוב בשנת 1613) נחשב גילוח הזקן למנהג מערבי ונקשר עם המרת הדת לקתוליות. לדוגמה, דמיטרי הכוזב (הראשון בשרשרת ארוכה של טוענים כוזבים לכתר) התגלח. במקרה זה, היעדר הזקן נתפס כבגידה בדת האורתודוקסית וכהוכחה לכך שהוא מתחזה.

במהלך שלטונו של הצאר פיודור ה-III (אחיו של פטר הגדול) התעוררה נטייה מוגברת להתגלח בקרב הבויארים הרוסיים (בני השכבה החברתית הגבוהה ביותר ברוסיה הפאודלית). בתגובה, אמר הפטריארך (הדרג הבישופי הגבוה ביותר באורתודוקסיה המזרחית) כי "גילוח הזקן הוא לא רק כלימה ופגיעה בכבוד, אלא גם חטא נורא". בימי הביניים רווחה האמונה, כי אדם נטול זקן הוא שקרן ורמאי.

הרפורמות של פטר


 
פטר I


פטר ה-I היה הראשון שביצע שינויים דרסטיים בהופעתם החיצונית של הבויארים, כאשר פרסם צו שחייב אותם לגלח את זקניהם. הצאר נודע בשאיפתו להפוך את האימפריה הרוסית למדינה הדומה לגרמניה או הולנד (ומדינות אירופיות מפותחות נוספות) והלבוש הרוסי והזקנים הארוכים לא היו אהודים עליו במיוחד. בשנת 1698, יום לאחר שחזר למוסקבה מביקור בחוץ לארץ, זימן פטר את הבויארים לחצרו ושם החל השינוי. כשהוא חמוש בגרזן, פטר עצמו קיצץ את זקניהם של הבויארים וחתך את שולי הקפטנים הארוכים שלהם. צו מלכותי חייב את גילוח הזקנים ולבישת בגדים בסגנון גרמני.

 

גילוח הזקן עמד בניגוד לתפיסות האורתודוקסיות המסורתיות בנוגע ליופי וכבוד גברי, כך שהצו עורר התנגדות נרחבת ומחאות. פטר הגלה את המתנגדים והוציא להורג את מי שלא צייתו לצו. ברחבי סיביר התעוררו התקוממויות שדוכאו על-ידי חיילים. העונשים על אי ציות והתקוממות היו תלייה, גרירה על-ידי סוסים וביתור, הגלגל, העלאה על המוקד ושיפוד.

בשנת 1705, נוכח ההתנגדות העזה בקרב עמו, החליף פטר ה-I את הצו שפרסם בחוק אחר, אשר חייב את כל הגברים למעט אנשי הכמורה לגלח את זקניהם. המתנגדים יכלו לשם קנס (הסכום היה כפוף למעמדם החברתי) ולקבל בתמורה אסימון מתכת (קופקה של זקן), אשר שימש כקבלת תשלום בגין מס הזקן. איכרים לא נדרשו להתגלח, אולם בכל עת שביקרו בעיר חויבו לשלם מס כניסה "עבור הזקן" בסך קופקה אחת (לצורך השוואה, העלות של אסימון הזקן הזול ביותר היה 30 רובלים, ביחס של 100 קופקות לרובל).